החלטה בתיק רע"פ 2055/04

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.1.04, אשר קיבל את ערעור המשיב שבפניי, על פסק דין, מיום 16.7.03, של בימ"ש השלום בחדרה.

2.        ביום 12.2.02 הגיש המשיב קובלנה פלילית נגד המבקש לבימ"ש השלום בחדרה. הקובלנה מייחסת למבקש עבירות של הוצאת לשון הרע, לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, וכן עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.        ביום 7.7.02 התקיימה ישיבה בביהמ"ש, אשר במסגרתה כפר המערער בעובדות המפורטות בקובלנה. במהלך מספר ישיבות שמע בית המשפט את עדי הקובל ואת ראיותיו. בישיבה ביום 21.5.03 הודיע ב"כ המבקש לביהמ"ש כי בדעתו לטעון את הטענה "אין להשיב לאשמה".

4.        ביום 16.7.03 ניתנה החלטת בימ"ש השלום בשאלה זו. בית המשפט (כב' השופט סברי מוחסן) קיבל את הטענה וקבע כי יש לזכות את המבקש מהעבירות שיוחסו לו בקובלנה.

5.        בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' לינדנשטראוס - נשיא, מ' נאמן, י' דר) קיבל את ערעור המשיב על החלטה זו. בתחילת הדברים אמנם קיבל בימ"ש קמא את קביעת בימ"ש השלום כי הקובלנה לא כללה את כל מרכיבי העבירה, ובהם את היסוד הנפשי, אך לאחר ניתוח הראיות ומהלך הדברים בבית משפט השלום, נתקבל, כאמור, הערעור והוחלט כי יש מקום להשיב על האשמה.

6.        בבקשה שלפני טוען המבקש כי צדק בימ"ש השלום כאשר קיבל את טענת "אין להשיב לאשמה" וזיכה את המבקש, וזאת מכיוון שהמשיב לא פרט בקובלנה את היסוד הנפשי הדרוש ואף לא הוכיח אותו בפני ביהמ"ש. לדבריו, במהלך הדיון והעדת העדים לא הצליח המשיב כלל להשלים את אשר החסיר בכתב הקובלנה, שכן בעדויות אין כל התייחסות, מפורשת או משתמעת, לשאלה אם כוונת המבקש היתה לפגוע, ושאלה זו אף לא נשאלה ע"י המשיב במהלך המשפט. המשיב מתנגד למתן רשות הערעור. לדבריו, צדק בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

7.        דינה של בקשה זו להידחות על הסף. בית המשפט השלום נתן "החלטה" בה קיבל את טענת "אין להשיב לאשמה". "החלטה" זו מהווה "הכרעת דין". בית המשפט מציין מפורשות כי החליט לזכות את הנאשם מכל אשמה. על החלטה זו רשאי היה המשיב לערער בזכות לבית המשפט המחוזי. משקיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי יש להשיב לאשמה, הוא החזיר את הדיון לבית משפט השלום. החלטה זו יש לסווג כ"החלטת ביניים", שכן היא איננה סוגרת את ההליך הפלילי. ככלל, החלטת ביניים ניתנת לערעור רק במסגרת ערעור על פסק הדין, אלא אם קבועות בחוק הוראות אחרות (כגון בעניין פסלות שופט או עיון בחומר החקירה), וראו: ע"פ 217/64 קפלן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1), 357, בעמ' 360 וע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2), 663, בעמ' 677. ברור כי לו היה בית משפט השלום דוחה את הטענה בעצמו, לא היה זכאי המבקש לערער עליה אלא לאחר מתן פסק הדין. אין בעובדה שבית המשפט אשר דחה את הטענה היה בית המשפט של ערעור, בכדי להביא לסטייה מהכלל. בית המשפט המחוזי קיבל החלטה אשר הינה מטבעה החלטת ביניים, ועל כן בית המשפט העליון לא ידון בערעור עליה עד שימוצו ההליכים.

8.        הבקשה נדחית.

           ניתנה היום,‏‏‏‏‏‏‏‏י"א סיון, תשס"ד (31.5.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עע התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: